טיפולי המרה מוצלחים?
- זוכרים את אֶמֶט מהסדרה הכי גאים שיש? בשלב מסוים הוא הצטרף לקבוצת תמיכה של הומואים המבקשים לשנות את נטייתם המינית.
- זוכרים את יחסיו עם חבריו ההומואים באותו שלב?
- מה גורם לאנשים לבקש טיפול המרה ולהצטרף לקבוצות של הומואים לשעבר? מה הנזק והתועלת של טיפול כזה?
אריאל שידלו, מיכאל שרודר וג'ק דרסצ'ר, שני פסיכולוגים ופסיכיאטר מניו-יורק, מתארים את מסלול השינוי הזה בספרם Sexual conversion therapy . פגשתי אותם בכינוס של האיגוד הפסיכולוגי האמריקני כשהציגו ממצאים ראשוניים.
גיוס הפסיכואנליזה לטיפולי המרה
הומוסקסואליות הוצאה כידוע ממדריכי האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני ושל ארגון הבריאות העולמי לפני עשרות שנים. ובכל זאת, יש מטפלים הממשיכים לראות בנטייה המינית השונה הפרעה נפשית שניתן לשנותה בטיפול פסיכולוגי. בשנת 1976 הוקם האיגוד הלאומי למחקר ולטיפול בהומוסקסואליות, שמטרתו לשנות את נטייתם המינית של הומואים ולסביות מהומוסקסואלית להטרוסקסואלית. לפי דיווחי הארגון, חברים בו מאות אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. אף שהארגון מוצג כמקצועי, הוא קשרים הדוקים עם אנשי דת נוצריים. בדיוק באותה שנה הוקם ארגון דתי נוצרי, אקסודוס אינטרנשיונל, שהכריז על הומוסקסואליות כחטא. הכרזה זו מהווה נסיגה מהתפיסה הרפואית שראתה בהומוסקסואליות הפרעה נפשית לתפיסתה כחטא מוסרי. הבסיס התיאורטי לטיפולי ההמרה הוא התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד בדבר הרקע המשפחתי להתפתחות הומוסקסואליות. זאת על אף שפרויד עצמו הצהיר במפורש שלא ניתן לשנות את הנטייה המינית ואין היא מהווה הפרעה נפשית. אין ניגוד חריף יותר בין תפיסת עולם דתית לתיאוריה הפסיכואנליטית. הדבר בא לידי ביטוי בתפיסה האתאיסטית של פרויד.
טיפולי המרה: יעילות ונזק
שידלו, שרודר ודרסטר – שלושתם הומואים מוצהרים – ניסו להתנתק מעמדותיהם נגד טיפולי המרה ומהעמדות האנטי-הומוסקסואלית של מטפלי ההמרה. הם ביקשו לבדוק את שיעורי ההצלחה של טיפולים אלה לגופם. בעשותם זאת, הדגישו שהנתונים שמספקים מטפלי ההמרה אינם מספיקים. הם הציגו את מחקרם כמחקר גישוש שהתבסס על דיווחים רטרוספקטיביים של המטופלים (רובם ככולם דתיים אדוקים). בראיונות מובנים עימם, דיווחו משתתפי המחקר על טיפולי המרה שקיבלו מ-203 מטפלים מוסמכים. חלק גדול מהם טופל אצל מספר מטפלים. הטיפולים נערכו בשתי גישות מנוגדות זו לזו. אחת היא הפסיכואנליזה, שאביה זיגמונד פרויד כבר הביע את התנגדותו לכך. הגישה האחרת היא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT).
מטפלי ההמרה בודדו מטיפול זה את החלק הקוגניטיבי (שנועד לשנות דפוסי חשיבה שליליים) ויישמו את החלק ההתנהגותי בלבד. מתוך החלק ההתנהגותי השתמשו אך ורק בטכניקת ההתניה האברסיבית. יישומה של טכניקה זו בטיפולי ההמרה התבטא במתן נִזְעֵי חשמל (electric shocks) מכאיבים למטופל תוך כדי צפייה בגירויים מיניים הומוסקסואליים. נִזְעֵי חשמל כאלה נועדו במקורים להכחדת התנהגות מסוכנות של עברייני מין כגון פדופילים. הטיפולים אף כללו דינמיקה קבוצתית דתית שנערכו ע"י אנשי מקצוע. אמצעים נוספים כללו:
- היפנוזה;
- טיפול זוגי עם נשותיהם של הגברים ההומואים הנשואים;
- טיפול תרופתי שנועד לדכא את הדחף המיני כלפי גברים (אך דיכא גם את הדחף המיני כלפי נשים);
- אשפוז פסיכיאטרי.
מחקרים שנערכו על טכניקת ההתניה האברסיבית, ובעיקר נזעי החשמל, הצביעו על הנזק שנגרם למטופל לעומת יעילותה הנמוכה. הביקורת הקשה לא נותרה רק בתחום המקצועי. במספר מדינות בארה"ב אף נחקקו חוקים המגבילים מאוד את השימוש בה לפסיכולוגים מורשים בלבד ומגבירים את הפיקוח עליה. זאת ללא קשר לטיפולי המרה בלבד. ככל שמדובר בטיפולי המרה, נאסר השימוש בהתניה אברסיבית במרבית המדינות בארה"ב ובעולם. זאת בעקבות מחקרו של הפסיכולוג מרטין זליגמן משנת 1966. תוצאות המחקר הצביעו על ירידה במשיכה לבני מינם כתוצאה מהטיפול בקרב כ-50% מהגברים הביסקסואלים. לעומת זאת, בקרב הגברים שהגדירו את עצמם כהומואים בלבד לא חל כל שינוי כתוצאה מהטיפול.
שלבי המחקר
מטרת המחקר המקורית של שידלו ועמיתיו הייתה לתעד את הנזקים של טיפולי ההמרה. עם זאת, ב-20 ראיונות גילו החוקרים שחלק מהמשתתפים הפיקו תועלת מהטיפול. המטופלים רואיינו במספר נקודות זמן:
- לפני הטיפול הראשון;
- מייד לאחר סיומו;
- לאחר סיום הטיפולים הנוספים;
- בעת הריאיון;
- זמן ניכר לאחר הטיפול כדי להעריך את יציבות השינוי.
תוצאות הראיונות
על בסיס הראיונות פיתחו החוקרים מודל התפתחותי שנועד לתאר את הנתיבים השונים דרכם עברו אנשים המנסים לשנות את הנטייה המינית שלהם. התקופה הקודמת לטיפול מתארת את המניעים של המטופלים. המרכזי שבהם היה הרצון להשתייך לקהילה כתוצאה מתחושת נידוי וניכור כהומואים ולסביות. טיפול המכוון לשינוי עשוי להציע מרכיב חברתי חזק כחלק מהתהליך הטיפולי. כמה משתתפים דיווחו שהיה להם קל יותר ליצור קשרים חברתיים עם הומואים לשעבר מאשר עם הומואים ולסביות מוצהרים. קבוצה אחרת לא נחשפה לפני הטיפול לקהילות של הומואים ולסביות. המוטיבציה שלה נבעה מהסטיגמה החברתית בחיי הכנסייה. סטיגמה זו נבעה מתפיסת ההומוסקסואליות כחטא מבחינה דתית ומאובדן חיי הנצח כתוצאה מכך. עבור ההומואים ש"נרפאו" סיפקה המסגרת הדתית מערכת תמיכה ושייכות.
סטודנטים על תנאי
יש שפנו לטיפול כדי להציל את נישואיהם. קבוצה מעניינת אחרת הייתה קבוצה של סטודנטים שלמדו במוסדות אקדמיים דתיים. במוסדות אלה הוצג להם הטיפול כתנאי לקבלת התואר:
"אני נאלץ להיות בטיפול המרה בו אני מסכים עם המטפל כדי להימנע מעימות. הוא לוחץ עליי להינשא לאישה. מטרתי הבסיסית היא לקבל את התואר".
- מטפלי ההמרה במוסדות אלה הפרו את קוד האתיקה המקצועית הבסיסי ביותר, זכותו של המטופל לחיסיון, בכך שהעבירו את פרטי הטיפול לשלטונות האוניברסיטה.
- כרבע מהמטופלים סבל מחרדה ודיכאון שהיו קשורים לנטייתם המינית, כאשר המטפלים הם אלה שיזמו את השינוי.
"ירח דבש" מפוקפק
התקופה הבאה מכונה ע"י החוקרים כ"תקופת ירח הדבש". חלק גדול מהמרואיינים דיווח על תקווה המאפיינת את השלב הראשון של כל טיפול פסיכולוגי. מה שאפיין שלב זה הוא המסגרת הקוגניטיבית שסיפקו המטפלים, שהיוותה תחליף למערכת האמונות שעמה באו המטופלים מהבית. משתתפים רבים שחוו היסטוריה של הורים מאכזבים, אי נוחות בקשר לתכונות המגדריות הסטריאוטיפיות וקשיים בחברויות עם בני מינם, חוו את המסגרת הקוגניטיבית שהוצעה ע"י המטפל כתחליף שיש בו הקלה רבה.
לאחר "ירח הדבש" חוו 87% מהסטודנטים כישלון. רבים מהם חשו שהטיפול גרם להם נזק. נזק זה התבטא בדיכאון, מחשבות אובדניות ופגיעה קשה בהערכה העצמית. במקרה של התניה אברסיבית לבש נזק זה צורה של תסמונת פוסט-טראומטית. ניצולי הטיפול האברסיבי חוו פְלֶשְׁבֶּקִים של נזעי החשמל שפגעו בתפקודם המיני בטווח הארוך. מטופלים דתיים, שאצלם נכשל הטיפול, חשו אשמה גדולה יותר מאשר לפני הטיפול.
הצלחה מוגבלת
עם זאת, 4% הצליחו להפוך להטרוסקסואלים, 9% הצליחו לנהל טוב יותר את המאבק לקבלה עצמית כהומואים. אחרים דיווחו על תועלת אחרת, כמו תחושת שייכות מוגברת, תובנה, שיפור בהערכה העצמית ובמיומנויות התקשורת והקלה מעצם האפשרות לדבר על מיניותם בפעם הראשונה. כמה מאלה שלא הצליחו לשנות את נטייתם המינית ראו בכישלון הוכחה שהם נזקקו לה כדי לאמץ את זהותם ההומו-לסבית.