דיכאון בקרב גברים הומואים וביסקסואלים
דן, בן 30+, עדיין מנסה להוכיח לעצמו שאיננו הומו. הוא הגיע לטיפולי לאחר שדיכאונו הוחמר בעקבות טיפול המרה לשינוי הנטייה המינית. הטיפול נערך אצל פסיכולוגית, שהצהירה באמצעי התקשורת על יכולתה לגרום לגברים הרוצים בכך להפוך מהומואים להטרוסקסואלים. הניסיון הקליני המצטבר הוכיח שלא זו בלבד שהדבר בלתי-אפשרי אלא גורם נזק. לכן איגודי בריאות הנפש השונים בעולם ובישראל אף פרסמו ניירות עמדה המצהירים על טיפולי המרה כמנוגדים לקוד האתיקה המקצועית. על אף הצלחתו החברתית והמקצועית, סבל דן מדיכאון הקשור קשר הדוק לנטייה המינית.
הוא גדל במשפחה תובענית מאוד. כשחזר מביה"ס והראה בגאווה להוריו שקיבל 95 במבחן במתמטיקה, הם הביעו תמיהה על שמחתו, שהייתה מוצדקת, לדעתם, אילו היה מקבל 100. מאז הוא אינו מפסיק לנסות לרצותם. כעת, אחרי מספר שנות טיפול, הוא כבר מסוגל לבטא כעס כלפיהם. עם זאת, הוא הפנים את עמדותיהם במידה כזו שאינו יכול להבחין בין מה שהוא רוצה באמת לבין מה שהוריו וסביבתו מצפים ממנו. עבודה טיפולית מאומצת נדרשה כדי להביאו להכרה שמאבקו בנטייתו המינית הוא חלק מאותו ניסיון לרׇצות את הוריו וחוסר יכולת להבחין בין רצונו לרצונותיהם.
מדיכוי לדיכאון
אין מחלוקת על כך שבקהילת הלהט"ב שיעור ההפרעות הנפשיות גבוה פי 4-3 מאשר באוכלוסייה הכללית. נתון זה שימש נימוק נוסף בעד הפסיכיאטרים להגדרת הנטייה המינית כהפרעה בפני עצמה עד שנת 1973. כיום מצביעים מחקרים מעמיקים ומקיפים רבים על כך שמקורו של השיעור המוגבר של דיכאון, חרדה, שימוש בסמים ואלכוהול ואובדנות הוא גילויי ההומופוביה הקשים כלפי הומואים משחר ילדותם, דרך התבגרותם ועד הבגרות המוקדמת. גילויים אלה מותירים צלקת עמוקה המתבטאת בין היתר בדיכאון שעלול להימשך גם בשלבים מאוחרים יותר בחייהם. בשפה העברית נגזרות המילים דיכאון ודיכוי מאותו שורש וממחישים כיצד דיכוי קבוצות מיעוט עלול לגרום דיכאון.
הומופוביה מופנמת
הומואים גדלים מרגע לידתם בתוך חברת הרוב ההטרוסקסואלית ומהווים מושג לגילויי הומופוביה לעג ולתוקפנות העלולה להגיע לפשעי שנאה. מנגד, רק בשלב מאוחר הרבה יותר בחייהם הם מכירים הומואים אחרים, הם מפנימים משחר ילדותם את ההומופוביה כלפיהם. מנגנון הגנה זה נקרא פנייה נגד עצמי הממלא תפקיד מרכזי בדיכאון המלווה דימוי עצמי נמוך ושיאו אובדנות. במחקרים, שנערכו מאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 נמצא קשר הדוק בין הלחצים המופעלים על להט"ב לתחושות חוסר אונים נרכש וחוסר תקווה האופייניות לדיכאון. הומופוביה מופנמת זו מושלכת על הומואים אחרים ומקשה מאוד על היחסים בין הומואים להומואים אחרים. חלק גדול רואה בגבר הטרוסקסואל כגבר האולטימטיבי וכמושא לתשוקתם המינית.
דיכאון מאפיין גם את ניסיונות ההסתגלות של חברי משפחת המוצא של הומואים. הם עשויים לקבל נטיות אלו אך להיות מדוכאים מהשלכותיהן עבור הילד ועבור עצמם בחברה בה הם חיים. לעיתים קרובות אני שומע מהורי הומואים הפונים אליי שהם עצמם מוכנים לקבל את בניהם כמות שהם, אך הם מודאגים מהעתיד הצפוי להם בגלל יחס החברה. התגובה הראשונית של ההורים היא פחד או אשמה על כך שטעויות בחינוך שנתנו לילד גרמו לו להתפתח כהומו. הטיפול בהם ממוקד בחוויות הפחד והאשמה הללו ובאמונות ההומופוביות המסתתרות מאחוריהן.
הדבר מהווה תנאי לכך שיוכלו לקבל את ילדיהם כמות שהם. חלק ניכר מהתהליך הטיפולי בבני המשפחה כולל בירור של אותם מסרים הומופובים שהופנמו על ידיהם במהלך החשיפה לעמדות החברה כלפי הומוסקסואליות. "מה יגידו?" היא דאגתם העיקרית של הורים אלה, המועברת גם לילד ההומוסקסואל ומופנמת על ידיו. ככל שהרקע של המשפחה מסורתי ושמרני יותר, כך התהליך הטיפולי קשה יותר, אם כי היה בטיפולי בחור בן 24, שנאלץ לעזוב את בית הוריו, לאחר שהתוודה באזני אמו, מצביעת מרצ מאז ומתמיד, על משיכתו לגברים.
הטיפול בדיכאון: מקום בטוח
הטיפול הפסיכותרפויטי בדיכאון של גברים הומואים אמור להוות, בראש ובראשונה, מקום בטוח ובלתי-שיפוטי. טיפול גיי-פרנדלי מכונה affirmative therapy שפירושו פסיכותרפיה חיובית או תומכת העוזרת למטופל ההומו לקבל את עצמו בכלל ואת נטייתו המינית בפרט. בגישה הפסיכודינאמית תתווסף למרכיב תמיכתי זה גם התייחסות למנגנון ההגנה פנייה נגד עצמי הממלא תפקיד מרכזי בהומופוביה המופנמת של המטופל. התהליך אינו קל ומחייב לעתים עיבוד של גילויי ההומופוביה כלפיו. בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) ייעשה ניסיון לתקן עיוותי חשיבה, כגון:
- הצמדת תוויות ("כל ההומואים הם נשיים")
- חשיבה דו-קוטבית ("סטרייטים הם גבריים והומואים הם נשיים")
- הכללה מוגזמת ("הומואים אינם מסוגלים לקיים זוגיות יציבה")
- חשיבה קטסטרופלית ("אני עתיד לסיים את חיי כהומו בודד וגלמוד")
החלק ההתנהגותי בטיפול עשוי לכלול חשיפה הדרגתית של המטופל למצבים שהוא פוחד מהם, כגון יציאה מהארון , יציאה לבילויים ולמקומות מפגש להומואים, יציאה לדייטים ועוד. חשיפה הדרגתית יכולה אף להיות משולבת בטיפול הפסיכודינמי ולכלול "חזרה לזירת הפשע", אולי תחילה יחד עם חבר הומו אחד או יותר, כמו השכונה בה גדל המטופל ואשר בה היה מושא להומופוביה כדי לעשות דה-טראומטיזציה לתוקפנות זו.
מרכיבים של הפסיכולוגיה החיובית מחלחלים לכל הגישות הטיפוליות, אך בטיפול בדיכאון של הומואים יש לה חשיבות מיוחדת. הגישה מדגישה את החלקים הבריאים במקום להתמקד בפתולוגיה והיא מבוססת על שימוש בחוֹזְקוֹת של המטופל במקום לתקן את "חולשותיו". במסגרת הטיפול מועבר שאלון הבודק 24 חוזקות, מהן נסתכל על חמש החוזקות שבהן קיבל המטופל את הציונים הגבוהים ביותר. חוזקות אלו נקראות חוזקות חוֹתׇם שאותן נרצה לרתום לטיפול. כשמדובר בגברים הומואים הן יכללו לעתים חוזקות המזוהות כ"נשיות" ומהן יש לגבר ההומו חשש המגביל את הביטוי העצמי שלו. העיסוק בהן, בין כמקצוע (למשל, גננות ילדים) ובין כתחביב עשוי להעצים את המטופל ולהילחם באופן עקיף בהומופוביה שספג.
ולסיום, הטיפול התרופתי בדיכאון מהווה גורם בעייתי נוסף בטיפול הפסיכולוגי בדיכאון של הומואים. תרופות מקבוצת ה-SSRI (למשל ציפרלקס) הנרשמות השכם והערב ע"י פסיכיאטרים ורופאי משפחה מפחיתות את הדחף המיני ומעכבות אורגזמה או מונעות אותה לחלוטין (אף שאינן פוגעות ישירות במנגנון הזקפתי). לתופעת לוואי זו משמעות מיוחדת לעולם ההומואים בו יחסי מין מהווים מרכיב מרכזי ולרוב צעד ראשון לתחילתו של קשר זוגי. למרבה הצער, במקרים רבים אין מנוס מטיפול תרופתי זה, כשהדיכאון והחרדה מהווים מחסום לדיאלוג בין המטפל למטופל.