מי אתם, ההומואים לשעבר?
חלום חיי להמשך מינית לאשה, להתאהב בה, ולהקים איתה משפחה. זה מה שיעשה אותי אדם מאושר. מצער אותי שלאף אחד מה"צדדים" לא באמת אכפת ממני. לא אכפת לכם מהאושר שלי. לכל צד ולכל מטפל נפשי ישנה האג'נדה שלו. לדתיים לא אכפת מהרגשות שלי ומהצורך שלי בסיפוק מיני. העיקר מבחינתם שאתחתן עם אישה ואוליד ילדים. אבל אני לא אהיה מאושר עם אישה שאיני נמשך אליה. לחילונים לא אכפת מהערכים שלי ומהחלומות שלי. העיקר מבחינתם שאצא מהארון ואחיה עם גבר. אבל אני לא אהיה מאושר עם גבר. מצערת אותי הטענה הגורפת ש"נטייה מינית לא יכולה להשתנות".
מנין לכם? איך אנשי מקצוע יכולים להיות בטוחים כל כך בטענה שלילית ונחרצת כל כך? למה מתייחסים לטענה הזו כאילו היא אמת מדעית? כאילו שפסיכולוגיה זה מדעים מדויקים… כאילו שהטענה בדבר קביעות בנטייה המינית היא אמת מדעית כשם שכדור הארץ סובב סביב השמש… רבים כמוני, דתיים וחילונים, נואשים להרגיש משיכה מינית-גופנית לאישה, כמהים לשינוי בנטייה שלנו, ביצרים שלנו. ואין לנו תקווה… רק שומעים תועמלנים משני הצדדים שמתחרים ביניהם על הנפשות האומללות שלנו…"
גרסה דינקותא
המאבק הפנימי של בחורים מהמגזר הדתי והחרדי המחונכים על ברכי התורה וההלכה הרואות בהומוסקסואליות חטא אכן קשה מנשוא. בסופו של דבר, רבים מהם נאלצים לצאת בשאלה כדי לממש את נטייתם המינית השונה. ואולם, אפשר בקושי להוציא את ההומו מהסביבה הדתית או החרדית, אך קשה הרבה יותר להוציא את אותה גרסה דינקותא הרואה בהומוסקסואליות חטא מוסרי מעולמם הפנימי, גם אחרי הצעד ההתנהגותי הלא-פשוט של נטישת אורח החיים הדתי או החרדי.
כשמדובר במגזר החרדי, על חיי הקהילה ההדוקים המאפיינים אותו, נתונה המשפחה ללחצים כבדים, חלקם אלימים, המביאים לגירוש הבן הסורר מהבית. למרבה הצער, חלקם מוצאי את עצמם גרים ברחוב ומתמכרים לסמים, לפחות בגיל ההתבגרות. לא בכדי מביע הגולש הנ"ל מחאה הן נגד הסביבה הדתית בה גדל והן נגד מה שהוא מכנה "אידיאולוגיה של הפסיכולוגיה".
תנועת ההומואים-לשעבר (ex-gays)
עוצמתה של אותה גרסה דינקותא של תפיסת ההומוסקסואליות כחטא דתי-מוסרי, כפי שהיא מתבטאת בדבריו של הגולש הומו בתול בארון, באה לידי ביטוי ממוסד בתנועת ההומואים-לשעבר הכוללת פרטים וארגונים הקוראים להומואים להימנע מפיתוח מערכות יחסים עם הומואים אחרים, להכחדה של המשיכה המינית לבני אותו מין ולפיתוח תשוקה מינית הטרוסקסואלית או מערכת יחסים עם בנות ובני המין האחר.
היא מסתמכת על הגדרתם העצמית המקורית של לסביות, הומואים וביסקסואלים הטוענים שהצליחו להכחיד את משיכתם לבני מינם לחלוטין או לפחות להתנזר ממימושה. פעילות התנועה לוותה שערוריות שונות. אחת מהן התבטאה בחשיפת מערכות היחסים שם אותם הומואים-לשעבר עם בני מינם והכחשתם בקשר לכך. מחלוקות אחרות נגעו להשתתפות שנכפתה על קטינים הומואים ליטול חלק במחנות של הומואים-לשעבר בניגוד לרצונם.
סערה נוספת עוררה טענת התנועה שטיפולי המרה נוחלים הצלחה. זאת בניגוד לגוף ידע מחקרי נרחב שגרם לאיגודי בריאות הנפש ברחבי העולם לקבוע שמצבם הנפשי והסתגלותם החברתית של הומואים, לסביות וביסקסואלים אינה שונה מאלו של הטרוסקסואלים. עמדה זו הביאה הן להחלטה להוציא את ההומוסקסואליות ממדריכי אבחון ההפרעות הנפשיות והן לפרסום ניירות עמדה של איגודי בריאות הנפש נגד טיפולי המרה והנזק הטמון בהם ולהוצאת טיפולים אלה אל מחוץ לחוק במדינות רבות בעולם.
מחאת התנועה נגד הנורמליזציה
בשנת 1973 נערכה הצבעה בקרב חברי האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני שבעקבותיה הוחלט להוציא את ההומוסקסואליות מהמהדורה השלישית של מדריך אבחון ההפרעות הנפשיות (DSM-III) שראתה אור בשנת 1980. הפסיכיאטר רוברט שפיצר היה זה שעמד בראש כוח המשימה להכנת מהדורה זו ולאחר עבודה מאומצת בת שש שנים הוא זכה לתשואות בכנס האשרור שנערך בשיקגו. מאז ערכה תנועת ההומואים-לשעבר הפגנות מחאה נגד החלטה זו בכנסים המקצועיים של האיגוד. הפגנות אלו התמקדו בהצלחה-לכאורה של הטיפולים לשינוי הנטייה המינית (טיפולי המרה/תיקון, conversion/repair therapy) מהומוסקסואלית להטרוסקסואלית. חלק גדול מהמחאה כוון אישית נגד שפיצר עצמו.
בצעד יוצא דופן ניאות שפיצר לערוך מחקר הערכה של תוצאות הטיפולים לשינוי הנטייה המינית. מחקר זה כלל 200 משתתפים, אשר דיווחו שבעבר היו בעלי נטייה הומוסקסואלית ועברו טיפול שמטרתו שינוי נטייתם המינית. שתי עובדות ראויות לציון מיוחד כבר בשלב זה באשר להרכב המדגם:
- כ-60% מהמשתתפים במחקר הגדירו עצמם כדו-מיניים עוד לפני הטיפול. לעובדה זו חשיבות עליונה. עיקר ההצלחה של טיפולי ההמרה, אפילו לדעת חסידיהם, היא בהכחדת המשיכה לבני אותו מין, אך לא ניתן ליצור משיכה למין השני יש מאין. כלומר, אם מלכתחילה אין כלל משיכה למין השני, לא ניתן ליצור אותה ואז אחד הנזקים העיקריים של הטיפול הוא שהאדם נותר קרח מכאן ומכאן.
- רוב המשתתפים במחקרו של שפיצר היו בעלי רקע דתי מאוד וגויסו למעשה מתוך חברי תנועת ההומוסקסואלים-לשעבר.
שפיצר עצמו, יש לציין, היה מסויג מאוד במסקנותיו. המאמר המסכם את מחקרו ראה אור בשנת 2003 בכתב-העת היוקרתי Archives of Sexual Behavior. הכותרת שבחר למאמרו מנוסחת בצורת שאלה: האם כמה גברים הומואים ונשים לסביות יכולים לשנות את נטייתם המינית? "או שכמה גברים הומואים ונשים לסביות אכן משנים את נטייתם המינית מהומוסקסואלית מעיקרה להטרוסקסואלית מעיקרה בעקבות טיפול מְתַקֵן (reparative) או שהם מחברים סיפורים הכוללים הטעיה עצמית (או אפילו שקר) שבהם הם טוענים ששינו את נטייתם המינית, או ששתי האפשרויות קיימות", כותב שפיצר.
ובכל זאת, הוא מסיק ש"הדיווחים העצמיים של המשתתפים היו אמינים ברובם ורק מעטים חיברו סיפורים שכללו הטעיה עצמית או שיקרו. לפיכך, קיימת עדות לכך ששינוי הנטייה המינית עקב צורה כלשהי של טיפול מְתַקֵן אכן קורה בקרב כמה גברים הומואים ונשים לסביות". עם זאת, הוא מעריך שמספר הלסביות וההומואים שחוו שינוי בנטייה המינית קטן למדי ושטיפולי המרה יכולים לגרום משיכה למין השני, בעוצמה שחש מי שאין לו כלל משיכה לאותו המין, רק לעיתים רחוקות, אם בכלל. הערכתו ששינוי הנטייה המינית נמוכים מאותם 30%, עליהם מדווחים מטפלי ההמרה, אם כי אינם אפסיים.
במחקר אחר המדווח באתר נעשה שימוש במדד פיזיולוגי אובייקטיבי לבדיקת העוררות המינית בזמן אמת ומטרת הניסוי הוסתרה מהמשתתפים. מחקרו של שפיצר מבוסס על דיווחי של המשתתפים שהיו פעילים למען טיפולי המרה. חלקם אף גויס ע"י מטפלי המרה. הם התייחסו לנטייתם המינית המקורית 12 שנה לפני שנערכו הראיונות.
בשנת 2012 חזר בו שפיצר חזר בו שפיצר ממסקנות המחקר (שהיו מסויגות מאוד מלכתחילה). הוא טען שהממצאים עשויים להיחשב הוכחה להצלחת הטיפול בעיני המטופלים עצמם ואף התנצל בפני קהילת ההומואים והלסביות. פעילי תנועת ההומואים-לשעבר, כמו גם מטפלי ההמרה ומטופליהם, נותרו בשלהם. הם מצאו במחקרו של שפיצר חיזוק לאמונתם בטיפולים לשינוי הנטייה המינית.
לא צריך להיות דתי או חרדי כדי להאמין שטיפול יכול לגרום לשינוי הנטייה המינית. אימהות רבות עדיין פונות אליי בתקווה שאשנה את נטייתם המינית של בניהם.
ליבראליות – לא בבית-ספרנו
חלפו שנים מאז אחרי פרסום ניירות עמדה נגד טיפולי המרה של כל האיגודים המקצועיים בבריאות הנפש בישראל ובעולם והוצאתם אל מחוץ לחוק ברוב המדינות הנאורות בעולם המערבי. ניסיון דומה נערך גם בישראל. אני עדיין מוצף פניות של הורים להומואים המבקשים לבדוק אם ניתן לשנות את הנטייה המינית. הבן עצמו שלם עם נטייתו המינית, אינו מעוניין בטיפול. לא אחת ה"ילד", כבר באמצע שנות ה-30 לחייו. זאת, על אף שהקדשתי לנזק הנגרם ע"י טיפולי המרה כמעט בכל מקום באתר.
אולי תתפלאו לשמוע ששיעור הפניות של הורים מהפריפריה דומה לזה של הורים חילוניים מ"הבועה התל-אביבית". האחרונים אף מציינים לעתים קרובות ש"כמה מחבריהם הטובים ביותר" הם הומואים. ואולם, כשמדובר בבניהם שלהם הם נתקפים בהלה. התופעה מוכרת באנגלית כ-Not in My Back Yard וידועה בראשי התיבות שלה NIMBY. היא מבטאת את התנגדות התושבים להקמתו של מוסד למיעוטים מוחלשים באזור מגוריהם. זאת מחשש שהדבר יפגע בערך בתיהם ובאורח חייהם ובניגוד לעמדותיהם המוצהרות.
מאמרים נוספים בנושא: