טיפול גיי-פרנדלי (Affirmative psychotherapy for LGBT)
במחקרים רבים על הערכת תוצאות טיפול נמצא הדמיון בין המטפל למטופל כמנבא העיקרי להצלחת הטיפול. למעשה, מדובר במקרה פרטי של שאלה כללית יותר:
- האם המטפל צריך להיות בעל רקע אישי, חברתי ותרבותי דומה לזה של המטופל?
- האם אדם דתי צריך להיות מטופל אצל מטפל דתי?
- האם אישה צריכה להיות מטופלת ע"י אישה?
ועוד ועוד.
טיפול רגיש-תרבות (Culturally sensitive therapy)
ברור כיום לכול שגם אם המטפל אינו נמנה על קבוצת המיעוט של המטופל, עליו לפחות להכירה היטב. מה שנחשב כהפרעה נפשית במגזר מסוים באוכלוסייה אינו נחשב כך במגזר אחר ועל המטפל להיות ער לכך. בקווים המנחים למטפלים בהומואים שפורסמו ע"י האיגוד הפסיכולוגי האמריקני מודגשים ההיבטים החשובים שמטפלים בהומואים חייבים להיות ערים להם. בשיאו של המאבק למען הוצאת ההומוסקסואליות ממדריך אבחון ההפרעות הנפשיות, אף היו שטענו שמטפל בהומואים צריך להיות הומו בעצמו. כיום, לעומת זאת, כאשר קיימת הסכמה שהומוסקסואליות היא צורת מיניות נורמלית וטבעית, רוב המטפלים יעודדו מטופלים הומואים לקבל את נטייתם המינית.
עם זאת, חלק גדול מהמטפלים ההטרוסקסואלים אינם ערים לנורמות הייחודיות הנוהגות מגזר זה באוכלוסייה. הם עלולים להפעיל אמות מידה הנוהגות ביחסים בין נשים לגברים באבחון מצבם הנפשי של הומואים ולהעריכו כחמור. על המטפל לזכור כי השיעור הגבוה יחסית של הפרעות נפשיות בקרב הומואים מקורו בגילויי הומופוביה נגדם משחר ילדותם. מטפל הטרוסקסואל שאינו מודע לנורמות אלו וישמע ממטופל הומו על מין מזדמן, למשל, עלול לפרש זאת כהפקרות מינית. לא די בכך שהמטפל ההטרוסקסואל יהיה גיי-פרנדלי, אלא עליו להיות ער לנורמות המקובלות בקהילת הלהט"ב. עם זאת, ייתכן שגם המטפל וגם המטופל יהיו הומואים, אך לא תתפתח ביניהם שפה משותפת, משום שהם שונים מאוד זה מזה מבחינות אחרות.