בראש טבלת הרייטינג ובדל"ת אמות של הקליניקה

הכי גאים שיש (Queer as Folk) היא סדרת טלוויזיה אמריקנית–קנדית שהופקה על ידי ערוץ Showtime החל משנת 2000 וכוללת חמש עונות. היא שודרה בישראל בשנת 2011 ותגובות המטופלים אליה לימדו הרבה יותר עליהם מאשר עליה, מן הסתם. הסדרה עוקבת אחר חייהם של חמישה גברים הומואים וזוג לסביות החיים בעיר פיטסבורג שבפנסילבניה. עלילותיהם של השביעייה רצופות סצנות מין, שימוש בסמים, הרפתקאות פרועות, חברויות וסיפורי אהבה.

כשצפיתי בפרק הראשון של הסדרה הכי גאים שיש, הייתי בטוח שכתב אותה גבר הטרוסקסואל הומופוב. לכאורה, היא אוששה את כל הסטריאוטיפים שהיו, ועדיין יש, לפסיכולוגים הטרוסקסואלים על גברים הומואים. בראש ובראשונה: חוסר יכולת ליצור קשר, אפילו חוסר עניין בו. גם הטענות החוזרות ונשנות של הומואים נגד התנהלות העניינים, כאילו כל האפליקציות המיועדות להיכרות ומקומות המפגש הן שוק בשר קרמו עור וגידים למראה מסיבות החשק שנדמו כאטליז חי ובועט. מה רבה הייתה הפתעתי כשמהר אבל בטוח הביעו אפילו השמרנים במטופליי רשמים שונים לחלוטין, בתוכם אדם בשנות השישים לחייו.

מלכתחילה, יש לציין, לא רציתי לצפות בסדרה, כמו שאני לא מרגיש שום מצב ללכת לסרט שכל כולו עוסק בהומואים. בדרך כלל, הסרט ממש לא מי יודע מה, ותמיד נדמה לי שהתסריטאי הסתפק בהומוסקסואליות כתבלין ביזארי שיחזיק את העלילה ויהיה מספיק פרוורטי ואטרקטיבי עבור הצופים ההטרוסקסואלים המציצנים. למען האמת, צפיתי בסדרה כדי להבין על מה מדברים מטופליי.

בריאן מקנזי: שים פס!

בריאן מקנזי, איש פרסום מצליח, חכם, כובש ובעל חיי מין עשירים, כיכב גם בחדר הטיפולים שלי. גם הסולידיים שבמטופליי שיש להם או חיפשו זוגיות העריצו אותו. דמות רב-ממדית, דואג לאביו, מתחבט בקשרים, סובל ממצוקות קיומיות, שגם אך לא רק מחליף גברים כמו גרביים. עם כל הרתיעה מניהול אורח חיים כזה בעצמם, הם העריצו את יכולתו לשים פס. זאת כאשר ה"מגפה" ממנה סובלים כמעט כל מי שנתקלתי בו, מטופל או לא היא רִיצוּי (pleasing), מחלת ה"מה יגידו?" כמה אנשים סובלים מכך, כאשר בעידן הניכור החברתי אף אחד לא זוכר ולא סופר אותך רגע אחרי שמסתיימים חילופי הדברים השטחיים. לעתים גם אין חילופי דברים כלל ומדובר רק במה שנדמה לאותם אנשים על מה שאנשים חושבים עליהם.  בריאן נעדר כל סופר-אגו בתחילת הסדרה, והמטופלים בעלי הסופר-אגו המעניש והמייסר, נהנו לראות מישהו כזה.

מייקל נובוטני: "הילד הטוב"

תופעה נוספת הייתה שכל אחד מהם מצא בעצמו ו/או בחבריו הקרובים איזה שהוא בן-דמות לכל אחד מכוכבי הסדרה. הרופא הסולידי, המתהולל בסתר, תאם כל אקדמאי בעל תואר מתקדם. לעיתים קרובות היה זה אקדמאי נשוי הפוסח על שני הסעיפים. מחפשי הזוגיות הנואשים הפכו כולם תואמי-מייקל. הורמונים מחד ורגשות (שלא לומר סנטימנטליות נשפכת) מאידך. אף אחד לא מצא תואמת לאמו הנפלאה של מייקל. עם אימא כזו, המטופלים לא היו הופכים להיות מטופלים מלכתחילה. היא פעילה במיוחד בארגון הורי להט"ב (המקבילה של תהל"ה בארץ). היא מאוד גאה בעובדה שבנה הומו ומתייחסת לכל הבנים בחבורה כאילו הם היו הבנים שלה, במיוחד לג'סטין שעבר לגור בביתה לאחר שברח מהבית ומטפלת באחיה החולה, ויק.

הסדרה כמבחן השלכתי

הגישה הפסיכואנליטית לחקר האישיות מאמינה במבחנים השלכתיים: התוצר שאנו מפיקים מעצמנו למראה כתמי דיו (רורשך), תמונות (TAT), מילים (השלמת משפטים), ציור איש, משפחה, בית ועוד. והנה, הסדרה הפכה להיות מעין מבחן השלכתי לרצונות אסורים של המטופלים. כך למשל מטופל, כמעט אגורפובי (אדם החי הסובל מחרדה שמא יילכד במקומות הומי אדם ולא יוכל לקבל עזרה במקרי חירום),  שכמעט לא יצא מפתח בית הוריו צפה במסיבות החשק שבסדרה. לאחר שדיבר עליהן בטיפול, מצא את עצמו בסאונה.

למעשה, כל אחד ממשתתפי הסדרה גילם בדמותו את הקונפליקט בין קשר בלתי-אפשרי למין מזדמן. מנהל החשבונות היבשושי התמכר למכור לסמים, ג'סטין שכולם חשקו בו פיתח אובססיה לבריאן ההולל. הרופא שנורא רוצה קשר, אך כשיש לו הוא מגלה את קסמי המין האנונימי בסאונה. מייקל שמצא קשר דבק בבריאן הבלתי-מושג. בבואה נוצצת אך די לא מלבבת. הרבה נצנצים ורעש, שמהם כל אחד חוזר למאורת בדידותו הפרטית. למחרת כשהוא מתעורר מההֶנגְ-אוֶֹבר, חולק את חוויות הלילה שעבר בבאר השכונתי.

אם תרצו, מיקרוקוסמוס לא רק של קהילת הלהט"ב אלא של הנהייה האובססיבית אחר הקשה להשגה והבלתי-אפשרי והמעטה בערכו של מי שמקבל אותו.