תופעות שמטפלים בלהט"ב חייבים להכיר | פרופ' גידי רובינשטיין |

פספוסים של מטפלים הטרוסקסואלים בטיפול בהומואים

יגאל*, בן ה-30, עזב את בית הוריו אי-שם בפריפריה, הגיע לתל-אביב, נקלע למשבר פרידה וחיפש מטפל. על אף שרבים המטפלים ההטרוסקסואלים המגדירים עצמם "גיי-פרנדלי", העדיף יגאל לפנות לשירות הפסיכוסוציאלי של אגודת הלהט"ב כדי לוודא שיגיע למטפל הומו בעצמו שיבין אותו ויהיה בקיא באורחות החיים של גברים הומואים. האם גם בתקופתנו, בלב תל-אביב, יש הצדקה לבחירה זו?

הדמיון בנטייה המינית בין המטפל למטופל

בפוסט קודם בנושא התייחסתי לשאלה האם רצוי שמטפל בהומואים יהיה הומו בעצמו. זאת בעקבות מאמרו של הפסיכולוג מרטין רוכלין שפורסם בשנת 1982 בכתב-העת Journal of Homosexuality. מאמרו של רוכלין על השפעתה של נטייתו המינית של המטפל על יעילות הטיפול במטופלים הומואים. הפסיכולוג מרטין רוכלין (2003-1928) היה מחלוצי הטיפול הפסיכולוגי הגיי-פרנדלי (Gay Affirmative Psychotherapy), שמטרתו לעזור להומואים לקבל את נטייתם המינית השונה. במאמרו התייחס לעדויות המחקריות שהצטברו על תרומת הדמיון בין המטפל למטופל לאיכות הברית הטיפולית ביניהם.

המחקרים בתחום זה מצביעים על כך שככל שהדמיון בין המטפל למטופל מתייחס להיבטים רבים יותר, הסיכויים לתרומתם לאיכות הברית הטיפולית, ועקב כך להצלחת הטיפול, גדולים יותר. היבטים אלה כוללים הן תכונות אישיוּת והן דמיון חברתי-תרבותי. רוכלין הוסיף לכך את הדמיון בנטייה המינית כגורם הכרחי כמעט להצלחת הפסיכותרפיה בהומואים. זאת על אף שהודה בעצמו שהנושא לא נבדק. רוכלין אף פיתח את שאלון ההטרוסקסואליות הבודק את התפיסה לפיה יחסים בין גבר לאישה הם היחסים הנורמטיביים היחידים. בהקשר הטיפולי הוא חשש שמא מטפלים הטרוסקסואלים נגועים בתפיסה זו וישפטו את מצבו הנפשי של מטופלים הומואים בהתאם לנורמות ההטרוסקסואליות.

טיפול רגיש תרבותית (Culturally Sensitive Psychotherapy)

לעומתו, צ'ארלס סילברשטיין, גם הוא פסיכולוג קליני הומו מוצהר, מעודד הומואים לפנות למטפל גיי-פרנדלי, ללא קשר לנטייתו המינית. זאת על אף החשיבות שיש לטיפול רגיש תרבותית (Culturallly Sensitive Psychotherapy) המדגיש חשיבות ההכרות של המטפל עם המגזר החברתי-תרבותי תרבות של המטופל, גם אם אינו נמנה עליו. בפוסט שכתבתי בזמנו הדגשתי את האפקט המצטבר של היבטים רבים ככל האפשר בין המטפל למטופל ולא די בדמיון בנטייה המינית כדי להבטיח את איכות הברית הטיפולית. ייתכן בהחלט מצב שהמטפל והמטופל יהיו הומואים, אך שונים מאוד מבחינות רבות אחרות ולכן לא תיווצר אותה "כימייה" חשובה ביניהם.

מאז שנת 1982, שבה המליץ רוכלין על כך שרק מטפל הומו יוכל להבין מטופל הומו, חלפו כ-40 שנה. הרושם הוא שהרבה יותר מטפלים הטרוסקסואלים מתמצאים היטב באורח החיים שמנהלים גברים הומואים. ככל שמדובר בישראל, אז לפחות כאשר מדובר ב"בועה התל-אביבית" שאליה יש הגירה גדולה של הומואים מהפריפריה.

האמנם רק מטפל הומו יוכל להבין מטופל הומו?

במאמר שראה אור במגזין Pschology Today בשנת 2018 מדווח הסקסולוג והמטפל הזוגי ג'ו קוֹרְט על פער משמעותי בין התפיסה העצמית של מטפלים המצהירים על עצמם כגיי-פרנדלי לתפיסתם של מטופלים בנות ובני קהילת הלהט"ב:

"במהלך הרצאות ברחבי הארץ על נושאים הקשורים למין בקהילת הלהט"ב אני נתקל לעתים קרובות במטפלים שיש להם לקוחות מהקהילה. הם הסבורים שאינם חשים כל הטיה כלפיהם ומניחים שהם מבינים את הנושאים עימם מתמודדים מטופליהם, הוא מעיד. ואולם, רבים מהם לוקים באזורי בּוּרוּת. בּוּרוּת זו נובעת, לדעת קורט מההומופוביה שעדיין ממלאת תפקיד בחיי רבים מהם."

מה חושבים על עצמם המטפלים ההטרוסקסואלים?

ישנם עדיין אזורים רבים שהם אינם נוגעים בהם בטיפול ברחבי העולם ובארה"ב. זאת חרף התפיסה העצמית שלהם כנאורים ומתקדמים. מקור הבעיה בהנחות היסוד של החברה. חישבו על מצבם שבפניהם עומדים להט"בים, כאשר הם נחשפים במשך חייהם בדפוסים התרבותיים היחידים המקובלים ביחסים בין נשים וגברים. אם בני-אדם, במיוחד הצעירים שבהם, הנאבקים ברגשותיהם לגבי משיכתם לבני אותו מין, חווים את תחושת הגועל והדחייה שההטרוסקסואלים הסובבים אותם חשים כלפיהם, הרי שקבלת נטייתם המינית השונה הופכת, לדעת קוֹרְט, למשימה בלתי-אפשרית.

מעטים ההורים, המורים והמבוגרים האחרים בחיי הילד שידברו איתו על כך. אם נדמה שהוא אוהב ילדה, עשויה הסביבה להקניט אותו על כך הוא נדלק עליה. ואולם, אם הוא יפגין אהבה כלפי ילד אחר, איננו רואים זאת באור חיובי. למען האמת, סביר יותר שהוא יינזף ויתבייש בכך. הדמויות המבוגרות בחייו יאמרו לו שמדובר בדבר פסול. במקרים קיצוניים יותר, הוא עלול להיות מופנה לטיפול המרה. הכישלון לחשוף את משיכתו לבני מינו מותירה אותו חסר מילים לגבי התהליך הקשה שהם חווים.

כאשר המשיכה לבני אותו מין מודחקת, מפנימים בנות ובני קהילת הלהט"ב את גילויי ההומופוביה, הבי-פוביה (פחד מביסקסואלים) והטראנס-פוביה (פחד מטראנסג'נדרים). הפנמה זו מובילה לתחושות בושה ותיעוב עצמי. כתוצאה מכך, אנו עדים להשלכת ההומופוביה המופנמת נגד הומואים אחרים המשקפים את הנטייה המינית המוכחשת. כאשר ההומואים מתחילים להבחין ברמזים פנימיים לנטייתם המינית האמיתית, היא עלולה להפוך מאיימת והרסנית.

הומופוביה מופנמת: לב הטיפול בלהט"ב

שיעור ההפרעות הנפשיות הגבוה יחסית בקהילת הלהט"ב הוכח במחקרים כתוצאה של הומופוביה מופנמת. מטפל הטרוסקסואל גיי-פרנדלי אמור אפוא לזהות את ביטויי ההומופוביה המופנמת של המטופל ההומו. אלה מהווים כאמור מקור לשיעור ההפרעות הנפשיות הגבוה יותר בקהילת הלהט"ב:

(א) חיפוש אחר שותף מיני או רומנטי המתנהג כהטרוסקסואל ("straight acting")

ההנחה של מטופל הסובל מהומופוביה מופנמת היא שהומואים המתנהגים כהטרוסקסואלים הם גבריים יותר וחזותם החיצונית מסגירה פחות את נטייתם המינית יחסית להומואים נשיים. המשיכה להומואים המתנהגים כהטרוסקסואלים אבסורדית כמו כמיהתם של שחורים ללבנים או של יהודים לנוצרים. אותם גברים הומואים הפנימו את האמונה שגברים גבריים הם הטרוסקסואלים ואילו גברים נשיים הם הומואים. אין כל פסול בהעדפת גברים גבריים מאוד, אך הכינוי "מתנהג כמו הטרוסקסואל" (straight acting) במקום "מתנהג בצורה גברית" מעיד על הומופוביה מופנמת.

(ב) זלזול של מטופלים הומואים בסביבות הומואיות

מהגרים או קבוצות אתניות אחרות נוטים לעיתים קרובות לגור באותה סביבה בגלל הרקע התרבותי המשותף שלהם. כך הם גם מגנים על עצמם מפני נידוי אפשרי של חברת הרוב כלפיהם. מטופלים הומואים מסוגלים להבין את ההיגיון שבהתקבצות זו, מציין קוֹרְט, אך הזיהוי עם קהילת הלהט"ב השולית מבחינה חברתית מעורר בהם אי-נוחות. קוֹרְט רואה בכך ביטוי להומופוביה מופנמת זו. הוא מציין שהוא נוהג לבקש ממטופליו ההומואים להצביע על ההבדל בין תחושת הומואיות. זאת במטרה לטפל בהומופוביה המופנמת שלהם. לטעמי, השוואה זו פשטנית משהו. בניגוד למהגרים בעלי רקע תרבותי משותף, הומואים משתייכים לקבוצות תרבותיות שונות. למשל, אך טבעי בעיניי שסטודנטים הלומדים באותה אוניברסיטה יגורו בקרבתה הן מטעמי נוחות והן משום שהם שייכים למגזר הסטודנטיאלי.

(ג) ציפייה של מטופלים להט"בים להפוך הטרוסקסואלים

בעניין זה אינני יכול שלא להסכים יותר עם קוֹרְט, בהתחשב בכישלון של טיפולי המרה, מצד אחד ובנזק העצום שלהם, מצד שני. כך עולה מנייר העמדה של קבוצת משימה של האיגוד הפסיכולוגי האמריקני משנת 2009 (ר' פרק 4).

מסמך זה הוא פרי סקירה שיטתית של מחקרים על היעילות לעומת הנזק של טיפולי ההמרה. מסקנתו היא כי:

"ניסיונות לשינוי הנטייה מינית עלול לגרום ולהחמיר מצוקה נפשית, כולל דיכאון ומחשבות אובדניות. היעדר מחקר קפדני לגבי בטיחות המאמצים לשנות את הנטייה המינית מהווה מקור לדאגה רצינית, כפי שעולה ממחקרים המדווחים על נזק."

המסמך אומץ ע"י הוועדה שגיבשה את נייר העמדה בנושא טיפולי המרה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל בשנת 2011, שאליה נקראתי לשמש עד מומחה. בעקרון ג' במסמך הישראלי, נקראים פסיכולוגים לפעול מתוך יושרה:

"פסיכולוגים ידווחו אמת ויימנעו מהולכת שולל ומהטעיה בכל הצגת מידע הנוגע לעבודתם."

קוֹרְט מציין את היעדר תחושת השייכות בקהילת הלהט"ב, במיוחד בקרב ביסקסואלים וטרנסג'נדרים. אלה מנודים לעיתים קרובות גם על ידי הומואים ולסביות. בפוסט העוסק בביסקסואליות באתר זה עמדתי על תופעת הבי-פוביה, פחד ורתיעה מביסקסואלים. מיעוט זה סובל הן מההומופוביה של החברה ההטרוסקסואלית והן מהבי-פוביה של הומואים הרואים בביסקסואלים הומואים שאינם מקבלים את ההומוסקסואליות שלהם. קוֹרְט רואה את תפקידו של המטפל באיתגור ההומופוביה שלהם.

(ד) לגיטימציה ליחסים פתוחים

מצד שני, טוען קוֹרְט, ישנם היבטים חיוביים בהשתייכות לקהילת הלהט"ב. כדוגמא לכך הוא מצביע על העובדה שהומואים קובעים כללים משלהם בנוגע למונוגמיה ומערכות יחסים פתוחות אותן הוא רואה כבריאות למדי. לדעתו, הומואים נוטים להיות סקרנים יותר מבחינה מינית ופתוחים יותר לגבי העדפותיהם במין. זאת בניגוד למאבקיהם של זוגות הטרוסקסואלים בנושא זה. הוא אף מצטט את מחקרו של ג'ון גוטמן המצביע על כך שזוגות הומואים ולסביות מיטיבים להתאושש ממריבות עם בנות ובני זוגם ולפתור את בעיותיהם בנושא בצורה טובה יותר מזוגות הטרוסקסואלים.

בנקודה זו אני נאלץ לחלוק הן על קוֹרְט והן על גוטמן. זאת הן על סמך ממצאי מחקרים בנושא והן על סמך ניסיוני הקליני. נכון ששיעור הגירושין בקרב הטרוסקסואלים בישראל גבוה, עולה בהתמדה ונע בין 30% ל-40%. לכך יש להוסיף כמובן עשרות אחוזים של זוגות החיים בנישואין אומללים.

יחסי מין מחוץ לנישואין מדווחים גם במחקרים על זוגות הטרוסקסואלים המצהירים על יחסים מונוגמיים. ואולם, מהטיפול באחד מבני הזוג שקיימו מערכת יחסים פתוחה בהסכמה אני יכול להעיד על מריבות הרסניות, אפילו סאדו-מאזוכיסטיות (לא מבחינה מינית). אחד מבני הזוג (לרוב המטופל שלי) לא קיים יחסי מין עם גברים אחרים. הצד השני, לעומת זאת, מימש אותה במסיבות חשק על ימין ועל שמאל. אם לא די בכך, הוא לא חסך פרטים מהתנסותו זאת מבן-הזוג שלא מימש זאת. כל זה במסגרת הַכֵּנוּת והפתיחות שהיו כלולות ב"הסדר" אליו הגיעו.

אולי ירח הדבש המקורי ביותר שנתקלתי בו בחיי היה של זוג שנישא בטקס רב-רושם. אחד מהם יצא לבדו למסע הרפתקאות מיני סוער בדרום-אמריקה, בהסכמתו של בן הזוג שלו.

כך למשל במחקרם של פרסונס ועמיתיו משנת 2013 שפורסם בכתב-העת היוקרתי Archives of Sexual Behavior על חלופות למונוגמיה בקרב זוגות גברים הומואים עומדים המחברים על הסיכונים שטומנות בחובן חלופות אלה לבריאותם הנפשית והמינית של אותם גברים. גברים שהגדירו את יחסיהם כמונוגמיים דיווחו על השימוש המועט ביותר בסמים ואלכוהול. זאת בהשוואה לגברים חסרי זוגיות ולגברים ששכבו עם גבר זר, ללא נוכחות בני זוגם. המחקר כלל גם קבוצת ביניים של גברים "כמעט-מונוגמיים" (monogamish). אלה קיימו יחסי מין עם שותף שלישי בנוכחות בני זוגם. בריאותם הנפשית והמינית הייתה דומה לזו של מי שדיווחו על מונוגמיה מוחלטת. זאת לעומת חסרי הזוגיות ומי שקיימו יחסים פתוחים לחלוטין (ללא נוכחות בני זוגם).

(ה) יציאה מהארון

קוֹרְט רואה את חששותיהם של מטופלים לצאת מהארון בפני משפחותיהם כנושא מרכזי בטיפול. אמנם הוא מודה בכך שקיים סיכון בחשיפת הנטייה המינית. החשש שהבשורה תפגע במשפחה נראה לו מופרך. "מעולם לא נתקלתי בתעודת פטירה של הורה על מישהו שנהרג מחדשות רעות". הוא ער לסכנת הניתוק מהמשפחה כתוצאה מכך שבן המשפחה לא יוכל להתמודד עם הבשורה. מנגד, הוא תופס רואה את חששם של בנות ובני קהילת הלהט"ב כעדות להומופוביה המופנמת שלהם. הוא קורא למטפלים הטרוסקסואלים לעודד מטופלים לצאת מהארון.

הסכנה היא שמטפל הטרוסקסואל יתייחס להמלצה מסוכנת זו ברצינות.

מתן הגיע לטיפולי לאחר התקף לב שקיבלה סבתו כשיצא מהארון בפני המשפחה כולה בליל הסדר.

הדבר מנוגד לחלוטין לקווים המנחים של חטיבת הלהט"ב באיגוד הפסיכולוגי האמריקני בדבר הסיכונים ביציאה מהארון בפני המשפחה בתרבויות שמרניות. תפיסתו של קוֹרְט לפיה הימנעות מחשיפת הנטייה המינית בפני המשפחה מבטאת הומופוביה מופנמת נעוצה כנראה במודל גיבוש הזהות המינית ההומוסקסואלית של ויויאן קאס, הכורכת באופן חד-משמעי ובכל מקרה את היציאה מהארון בקבלת הנטייה המינית. קלות הדעת של קוֹרְט חמור במיוחד, דווקא משום שהוא מכוון למטפלים הטרוסקסואלים. באתר זה תוכלו למצוא מדריך ליציאה זהירה מהארון ושיקולים בדבר עיתוי היציאה מהארון.

(ו) מיניות-יתר?

נושא נוסף העולה בטיפול בגברים הומואים הוא תלונתם נגד הדגש החזק מדי המושם על מיניות. לדעתו, של קוֹרְט, גם הסתייגות זו מבטאת הומופוביה מופנמת וחוסר קבלה של הנטייה המינית. לטענתו, לא מדובר בנושא של הומואים אלא של גברים באשר הם גברים. לטענתו, אילו הדבר היה מבטא נטייה מינית, הוא היה צריך להופיע גם בקרב נשים לסביות. קוֹרְט מודה בכך ששכיחות המגעים המיניים של גברים הומואים גבוהה מזו של גברים הטרוסקסואלים. זאת לדעתו משום שנשים זהירות יותר בנטילת סיכונים מיניים בהשוואה לגברים. לדעתו, הן מודאגות בצדק מאלימות של גברים ויחסן הליבראלי למין גורם להן להיתפס כמופוקרות. לדעתו, ההכרה בהומופוביה מופנמת דורשת עבודה, הכוללת בחינת הדעות הקדומות וההנחות המוטעות המודחקות. אלא שמשמעות התוצאה של העמקה זו פירושה ייעוץ מועיל יותר לקהילת הלהט"ב.

מאמרים נוספים בנושא:

*מכל תיאורי המקרים באתר הושמט או הוסווה כל פרט שעלול היה לגרום לזיהוי המטופל