הנטייה המינית של המטפל בגברים הומואים
אחד המטופלים הראשונים שלי, אדם משכיל מאוד ועדין-נפש, עזב את הפסיכיאטר שלו, שעזר לו בתחומים שונים. הוא ניסה להמחיש לפסיכיאטר את ההשפלה שחש, כאשר מישהו התחיל אִתוֹ בגן העצמאות וניסה לגרור אותו אל בין השיחים. המטופל סירב ואמר: "או אצלי או אצלך או שנחליף מספרי טלפון ונקבע ליום שיהיה לך יותר זמן". הם הלכו עד למכוניתו של אותו אדם, עליה התנוסס תג של רופא. הוא פנה לפסיכיאטר, בניסיון נואש להסביר לו את ההבדלים בין גברים הומואים להטרוסקסואלים ושאל: "האם אתה רואה את עצמך, רופא במעמדך, מקיים יחסי מין עם בחורה בגן ציבורי?!" הפסיכיאטר השתתק והמטופל החליט לעבור אליי.
לפני שאנו שואלים האם רצוי שמטפל בהומואים יהיה הומו, כדאי לתת את הדעת על שאלה כללית יותר. האם רצוי שהמטופל יידע מה מתרחש בחייו האישיים של המטפל? פרופ' עמנואל ברמן, פסיכואנליטיקן ואיש אקדמיה מהשורה הראשונה בארץ, שואל באחד ממאמריו את השאלה: המטפל – פרשן אובייקטיבי או שותף למפגש? הוא ומלווה את הקורא בהתלבטות בין הדגשת ההיבט התוך-אישי התוך-אישי לדגש התוך-אישי. הראשון אפיין את הפסיכואנליזה האורתודוכסית של פרויד והוא ייעד למטפל תפקיד של צופה ופרשן אובייקטיבי, מסך חלק ניטרלי שעליו יכול המטופל להשליך את עולמו הפנימי. השני, לעומת זאת, מאפיין את הפסיכואנליזה החדשה הרואה את הטיפול כמפגש בין שני אנשים. מפגש זה יוצר תהליך גומלין מורכב ומאפשר חשיפה עצמית זהירה ומבוקרת של היבטים מחייו של המטפל. בהקשר שלנו חשיפה כזו עשויה לכלול גם את נטייתו המינית שלו.
מה יוצר קשר טיפולי טוב?
מחקרים שנערכו בנושא הערכת תוצאות טיפול גילו, שאין הבדל בין שיטות הטיפול השונות, אלא הגורם המשמעותי ביותר להצלחת הטיפול הוא איכות הברית הטיפולית. מה יוצר קשר טיפולי טוב? כיצד נוכל להתאים מראש מטפל למטופל כדי שתיווצר ביניהם ברית כזו? גם כאן התשובה חד-משמעית. ככל שהמטפל יהיה דומה יותר למטופל, בתכונות רבות ככל האפשר, יגדל הסיכוי ליצירת קשר בונה ביניהם. מדובר בדמיון במין, גיל, מוצא, השכלה, מעמד חברתי, דעות פוליטיות, דת, דתיות ועוד ועוד, עד תכונות "עדינות" יותר כמו מאפייני אישיות.
מרטין רוכלין היא הפסיכולוג הקליני ההומו המוצהר הראשון שנלחם בחירוף נפש למען הוצאת ההומוסקסואליות ממדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני (DSM). במאמר מפורסם שכתב בשנת 1982 ביטא עמדה נחרצת למדי המסתמך על תרומת הדמיון בין המטפל למטופל. הוא טען שמטפל בהומואים חייב להיות הומו בעצמו, כמקרה פרטי של דמיון זה. כפשרה מאולצת, כשהמטפל הוא הטרוסקסואל, עליו לקבל הדרכה ממטפל הומו. רוכלין מודה בעצמו שהדמיון בנטייה המינית לא נבדק, אך הוא מקיש מדמיונות בתחומים אחרים ומגייס את שלושת משתני הקשר המרכזיים שמצאו קארל רוג'רס וחבריו כמנבאים הצלחה בטיפול: אמפתיה, יחס חיובי בלתי מותנה וכנות של המטפל.
הדמיון בין המטפל למטופל
הדמיון בין המטפל למטופל נבדק לראשונה בקשר לגזע ונמצא שמטפלים לבנים יתפסו את מצבם של מטופלים שחורים כחמור יותר. במחקרים אלה קבוצה אחת של מטפלים לבנים קראה תיאור מקרה של מטופל שחור והאחרת של מטופל לבן, כאשר יתר הפרטים נותרו זהים. אלה שנפלה לידיהם הגרסה בה תואר המטופל כשחור תפסו את מצבו כחמור יותר מאלה שנפלה לידיהם הגרסה בה תואר המטופל כלבן.
מכך הסיק רוכלין שבחברת הרוב ההטרוסקסואלית עלולים מטפלים הטרוסקסואלים להחיל על מטופל הומואים את הנורמות המקובלות בהיכרויות בין נשים לגברים. הוא מצטט את מחקר מפורסם של ברוורמן ועמיתיו שהראו שמטופלים הממלאים את תפקידי-המין המסורתיים נתפסו כמופרעים פחות מאלה החורגים מהם. תפיסה זו ידועה כסקסיזם והיא מבטאת גם את ההטיה התרבותית המותנית לפיה הטרוסקסואליות עדיפה על הומוסקסואליות. רוכלין גם מצטט סקר שגילה ש-69% מחברי האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי ראו בהומוסקסואליות הסתגלות לקויה ארבע שנים לאחר ההחלטה להוציאה מרשימת ההפרעות הנפשיות. לדעתו, על המטפל לשמש עבור המטופל ההומו מוֹדֶל, שהיה חסר לו בסביבה ההטרוסקסואלית בה גדל. כל אלה תומכים בהתאמת המטפל למטופל על יסוד דמיון בנטייה המינית. נטיותיהם המיניות הדומות.
מטיפול רגיש-תרבות (Culturally Sensitive Therapy)
לעומתו, צ'ארלס סילברשטיין, גם הוא פסיכולוג קליני הומו מוצהר, מעודד הומואים לפנות למטפל גיי-פרנדלי, ללא קשר לנטייתו המינית. רגישות לתרבות של המטופל הנמנה על קבוצת מיעוט כזו או אחרת היא אחד מהעקרונות החשובים באבחון ובטיפול. מה שעלול להיחשב סטייה בתרבות הרוב (ההטרוסקסואלית במקרה זה) עשוי להיות נורמטיבי לחלוטין בתרבות המיעוט שעליה נמנה המטופל. למשל, יחסי מין במפגש הראשון בין גבר לאישה עשוי להיחשב מופקרות מינית חסרת גבולות (במיוחד של האישה). מנגד, יחסי מין במפגש הראשון בין שני גברים הוא נורמטיבי לחלוטין, בין אם יתפתח לזוגיות ובין אם לאו. רוכלין מציין שאיכות האמפתיה של מטפל הומו שאומר למטופל הומו, "אני יודע איך אתה מרגיש" שונה מהותית מזו של מטפל הטרוסקסואל האומר למטופל הומו: "אני מתאר לעצמי איך אתה מרגיש".
זה נכון אולי אם מתייחסים למטופל אך ורק כהומו ולא אל כלל אישיותו. המחקרים המצביעים על הדמיון בין המטפל למטופל מדברים על אפקט מצטבר. ככל שהמטפל דומה למטופל בתכונות רבות יותר, כן גדל הסיכוי ליצירת ברית טיפולית טובה. רוכלין, לעומת זאת, מתייחס רק לנטייה המינית ומצמצם את הווייתו של המטופל אליה.
אנשי מקצוע המטפלים בהומואים חייבים להכיר היטב את עולמם. אין ספק בדבר. בידוד המטופל מהסביבה והתרבות בה הוא חי עושה עוול גדול למטופל.
מאמרים נוספים בנושא:
- טיפול פסיכולוגי למי?
- יתרונות הפסיכולוגיה החיובית לטיפול בלהט"ב
- טיפול הומניסטי להומואים בארון
- מדור טיפול